מקורו של יום האישה העובדת הבינלאומי "8 במרץ"

במאה ה-19, עם ההתפתחות המהירה של הקפיטליזם, הקפיטליסטים העסיקו מספר רב של נשים עובדות שעבדו באותה עבודה כמו גברים, אך שכרן היה רק ​​חצי או שליש מזה של גברים. הנשים עובדות שש עשרה או שבע שעות ביום, ללא ימי מנוחה וביטחון תעסוקתי, ומצבן טרגי מאוד. ב-8 במרץ 1857, נשים עובדות בניו יורק קיימו מחאה נגד סביבת העבודה הלא אנושית, מערכת העבודה של 12 שעות ושכר נמוך, אך נצרכו ופוזרו על ידי המשטרה. במרץ 1859, נשים אלו ארגנו את האיגוד המקצועי הראשון שלהן. ב-8 במרץ 1908, 1500 נשים צעדו בניו יורק ודרשו שעות עבודה קצרות יותר, שכר גבוה יותר לעובדים, זכות הצבעה ואיסור עבודת ילדים. הסיסמה שלהן הייתה "לחם ושושנים"; לחם מסמל ביטחון כלכלי, בעוד ורד מסמל איכות חיים טובה יותר. במאי, המפלגה הסוציאליסטית של ארצות הברית החליטה לקבוע את יום ראשון האחרון של פברואר כיום האישה הלאומי.

באוגוסט 1910, נציגים מ-17 מדינות השתתפו בוועידה הבינלאומית השנייה של נציגות נשים סוציאליסטיות. בפגישה, קלרה קייטקין, מייסדת המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ואחת ממייסדות האינטרנציונל השני, המוכרת באופן אוניברסלי כ"אם תנועת הנשים הבינלאומית", ומזכירת האינטרנציונל השני, הציעה לעצרת הכללית כי ה-8 במרץ, בו נשים אמריקאיות יערכו הפגנות, ייקרא כיום האישה הבינלאומי, על מנת לאחד ולגייס את רוב הנשים העובדות ברחבי העולם נגד מלחמה, דיכוי ושחרור. ההצעה התקבלה פה אחד. במקביל, הוועידה העלתה הצעות ליישום שיטת עבודה של שמונה שעות, שכר שווה עבור עבודה שווה, הגנה על נשים והגנה על עבודת ילדים. הנציגים בפגישה אמרו כי ב-8 במרץ בכל שנה, נשים בכל המדינות יהיו נחושים להילחם למען זכויות שוות של כל הנשים ו"להילחם למען שלום עולמי בכל מחיר ובכל הקרבה".

בשנת 1911, כאשר צוין יום האישה הבינלאומי הראשון, נשים עובדות בגרמניה, אוסטריה-הונגריה, דנמרק, ארצות הברית ומדינות אחרות קיימו הפגנות לציון יום האישה הבינלאומי הראשון. יותר ממיליון נשים וגברים השתתפו במגוון התכנסויות. בנוסף לזכות להצביע ולמלא תפקידים ציבוריים, האסיפה דרשה גם להעניק לנשים את הזכות לעבוד, את הזכות להכשרה מקצועית ואת הזכות לסיים את האפליה נגד נשים במקום העבודה. נשים רוסיות בחרו לקיים שביתות והפגנות ביום ראשון האחרון של פברואר 1913 כדי לחגוג את יום האישה הבינלאומי הראשון שלהן. נשים מחלקים אחרים של אירופה קיימו גם הן עצרת בסביבות ה-8 במרץ של השנה שלאחר מכן כדי להביע את מחאתן נגד המלחמה או את הזכות להביע את סולידריותן עם "אחיות".

הפעם הראשונה שנשים סיניות ציינו את יום ה-8 במרץ הייתה בשנת 1924. תחת הנהגתה של המפלגה הקומוניסטית של סין, נשים עובדות בגואנגג'ואו חברו לנשים מדוכאות מכל תחומי החיים כדי לקיים מפגש זיכרון. הוועידה הבהירה את חשיבות ציון יום ה-8 במרץ, גינתה את הדיכוי הכפול של נשים על ידי הפיאודליזם והאימפריאליזם, וקראה לנשים להתקומם למהפכה. הוועידה העלתה סיסמאות כגון הפלת האימפריאליזם, הפלת אדוני מלחמה, קבלת שכר שווה עבור עבודה שווה, דרישה להגנה על עבודת ילדים, נשים בהריון, איסור על כלות ילדות, איסור פוליגמיה, איסור על שפחות ופילגשים, ביטול מערכת הזנות, כינון חוק הגנת ילדים וחתירה לשחרור נשים. לאחר המפגש נערכה הפגנה. לאחר 1925, פעילויות הזיכרון של פסטיבל ה-8 במרץ בוצעו בהדרגה בערים גדולות. בשנת 1949, ממשלת העם המרכזית של סין החליטה לקבוע את ה-8 במרץ כיום האישה. באותו יום, נשים ברחבי הארץ נהנו מחצי יום חופשה, ופעילויות זיכרון שונות נערכו ברחבי הארץ.

האומות המאוחדות החלו לחגוג את יום האישה הבינלאומי בשנת 1975, מתוך הכרה במסורת של נשים רגילות השואפות להשתתפות שווה בחברה. בשנת 1997, העצרת הכללית אימצה החלטה המבקשת מכל מדינה לבחור יום בשנה להכריז עליו כיום זכויות האישה והשלום העולמי של האומות המאוחדות, בהתאם להיסטוריה שלה ולמנהגים המסורתיים הלאומיים שלה. יוזמת האומות המאוחדות קבעה מסגרת משפטית לאומית להשגת שוויון מגדרי והעלתה את המודעות הציבורית לצורך הדחוף לשפר את מעמדן של נשים בכל ההיבטים.